יום שישי, 12 בנובמבר 2010

חיה קרמר לבית פרלשטיין









"על החיים ועל המוות"

כשהיינו ילדים היינו אומרים את זה על כל שטות. החיים של חיה עד התיכון היו חיים רגילים של ילדה, שחיה בסביבתה, לומדת נהנית, מבלה עם חברים. עד שיום אחד, בהיותה בגיל 19, הפכו חייה למשחק אחד גדול של "חיים ומוות" במשך כל שנות המלחמה, עמדה בסכנת מוות ברורה, לקחה את גורלה בידיה, כשידעה שאין לה מה להפסיד, והצליחה להישאר בחיים. אצלה הביטוי "על החיים ועל המוות" היה אמיתי במשך שנים רבות. עד שהגיעה לישראל בינואר 1946. כיום היא בת 90. עירנית, פעילה וצלולה. זוכרת כל פרט מחייה. זהו הסיפור כפי שסופר אחד לאחד מפיה של חיה, במשך מספר פגישות.
משפחת פרלשטיין בסוקולוב פודלסקי
נולדתי ב-2 בנובמבר 1921 ברחוב פירצקגו (כיום דלוגה) 64 בסוקולוב פודלסקי שבפולין, להורי באשה-בתיה (לבית רוזן), ומשה אהרון פרלשטיין. כשנולדתי המשפחה כבר התגוררה בבית הגדול שאבי קנה בכסף שזכינו בלוטריה הרוסית (כמו מפעל הפיס). אבא זכה ב75,000 רובל, כל הבית היה שלנו. היו בו 3 קומות, שלוש חנויות שלנו. 2 חנויות שהשכרנו – חנות בשר וקונדיטוריה. ובחנות השלישית הייתה המסעדה שלנו.
אבי. משה אהרון פרלשטיין, היה חסיד גור. הוא ניהל את בית הכנסת. היה גבאי, שמר על סדר התפילות, הניקיון, סידור הספרים, זמן קריאה של בוקר וערב. הוא ידע עברית של התפילות, למד שפות, קרא עיתונים. הוא היה אוטודידאקט. איש חכם שאנשים רבים היו באים להתייעץ עמו. במסעדה היו הרבה עיתונים, והיו גם אספות פוליטיות. דיברו על ישראל.
המשפחה הייתה די ענייה, לולא זכינו בלוטריה, בוודאי היינו חיים חיי עוני. ביום אחד הגיע מישהו שנטפל לאבא ודרש מאבא כספים, הוא טען שהבית לא שלו. אבא עמד לפני השופט והסביר הכל בדייקנות, והצליח לזכות במשפט. לפני המשפט היה בבית ממש יום כיפור, חשבנו שייקחו לנו את הבית, אני הייתי אז בת 10 בערך, ואני זוכרת כל פרט מן הסיפור הזה.
הייתי חמישית במשפחה. היינו 6 אחים ו-4 אחיות. הראשון גדליה, השני אברום-ינקל, השלישי חיים, הרביעית פייגה, אני החמישית חיה, שמעון השישי, סימה השביעית, חנצ'ה השמינית, התשיעי היה אריה והקטן ביותר האח העשירי ברל'ה.
גן הילדים של חיה פרלשטיין
הלכתי לגן ילדים, הגן עלה הרבה כסף, אנחנו השכרנו אחת מן הדירות לגן, ולכן קיבלו אותי לגן. אבא שלי היה רחמן גדול, באחת הדירות שלנו גרה אלמנה והוא נתן לה לגור ללא תשלום, דייר אחר לא רצה לשלם, וגם השלישי לא שילם. רק החנויות פרנסו את המשפחה. אבי לא ידע לקחת כסף מאנשים, וחמל עליהם. בתקופה האחרונה נזכרתי כיצד היינו שרים בגן שירים שעזרו לנו לזכור את שמות הילדים: חי חי חייל'ה..., חי חי משהל'ה, חי חי גיטהל'ה... הגן היה יהודי, הייתה לנו גננת יהודיה, היו בגן 30 ילדים. נשארה לי כאן בארץ חברה אחת מהעיר שלי שהייתה איתי בגן הילדים שושנה שפרן. מן החברים של צבי נשארו בלצ'ה ויוסף בן-יעקב. הם יצאו מפולין לפני המלחמה והגיעו לארץ. צבי היה בתור ליציאה לארץ מיד אחריהם והוא לא הספיק לצאת לפני המלחמה.
בית הספר של חיה פרלשטיין
בבית הספר העממי (פופשכנה שקולה) למדתי מכתה א' עד ח' בסוקולוב-פודלסקי, ואחר-כך הספקתי ללמוד שנתיים בתיכון בעיירה אחרת בשם דרוכיצ'ין (או דרוגיצ'ין או דרוהיצ'ין), לפני שהתחלתי את השנה השלישית בתיכון פרצה המלחמה בשנת 1939. אני הייתי אז כמעט בת 17. מבית הספר אני זוכרת שלמדנו אנגלית, פולנית, מתמטיקה, גיאוגרפיה, קורסים בפיזיקה, ספרות פולנית. בספרות פולנית זוכרת שלמדנו סיפורים של אדם מיצקביץ' , ספר מומלץ לקריאה "באש ובחרב" של דוסטוייבסקי.
חיי חברה בתקופת בית הספר העממי והתיכון
בבית-הספר היו לי הרבה חברים וחברות. בתיכון היה לי חבר זלמן בוז'ני. מאוד אהבנו אחד את השני, שיחות, בילויים סרטים, היו גם חברים נוספים בחבורה שלנו שעימן יצאנו לבלות: הירשל לוין, הירשל קלוצקינשטיין, זלמן ריבק (הוא חי בארץ, פגשתי אותו), רבקהל'ה רוזן, שורה ליבמן, פייגה ז'לוניליוס, דמבוביץ', אידס (יהודית) שרולזון. בית הספר העממי היה פולני ממלכתי, ובערב הייתי הולכת ל"בית יעקב" בית-הספר היהודי. שם למדנו חומש, ישעיהו, אני למשל זוכרת בע"פ פסוקים מישעיהו: "בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי...." את הפסוקים האלה שכחתי כל החיים ופתאום לפני כמה חודשים חזרו לי הפסוקים האלה, ונשלפו מן הזכרון, באופן מפתיע. ל"בית יעקב" הלכנו כל יום אחר-הצהריים, 20 בנות יחד, הבנות הכי טובות בעיר. הלכתי לשם ברצון. אהבתי את השפה העברית. כשהגעתי לישראל ידעתי עברית הודות ללמודים הללו בבית הספר היהודי, זה תרם רבות לקליטה בארץ. כשהיינו בגיל התיכון, בתקופת החופשה, היינו מתאספים יחד בבית של אחת החברות. היה להם בית עם גינה, אמה נפטרה והיא חיה רק עם אביה. היה להם בית פתוח. אצלה היינו נפגשים. רקדנו ריקודים מודרניים: ולס, טנגו, ריקודי זוגות. תמיד מישהו הביא כיבוד, שתינו יחד, הייתה גינה, פרחים ועצים מחוץ לעיר.

אני זוכרת כיצד פרצה המלחמה.
הייתי כבר בוגרת, לאחר שתי כתות תיכון, כמעט בת 19. הגרמנים נכנסו עם המגפיים שלהם. אני זוכרת את הצעידה שלהם על אבני הכביש. היה פחד נוראי, הסתכלנו בפתח קטן בוילון, לא ידענו מה שמחכה לנו. אבא סיפר לנו תמיד שבמלחמת העולם הראשונה הגרמנים היו טובים ליהודים, לא חשבנו שזה יהיה כל-כך נורא. ידענו על היטלר, שמענו שעלה לשלטון. יהודים ברחו מגרמניה והגיעו לעיירה וסיפרו מה שהיה שם. משפחות שלמות הגיעו מגרמניה. אלינו הגיע משפחת אופנהיימר. לאחר ליל הבדולח בנובמבר 1938 נמלטו משפחות רבות מגרמניה. עדיין לא כל-כך הבנו או לא רצינו להאמין שיהיה כל-כך נורא. כשהגרמנים נכנסו הם השתלטו על העיר. אנשים יצאו החוצה, חשבו שהחיים נמשכים כרגיל תחת השלטון הגרמני. אבל הגברים נעלמו, לא נודע לאן הם הלכו. הגרמנים ירו באנשים ברחוב, או שתפשו יהודים ושלחו לטרבלינקה, עוד לפני שידענו על טרבלינקה.
ידענו על טרבלינקה ולא רצינו להאמין
יום אחד ראינו בתחנת הרכבת אנשים מצרפת, אלגנטים לבושים יפה, הם שאלו איפה זה טרבלינקה, כי אמרו להם שלוקחים אותם למחנה הזה. במשך הזמן נודע לנו מאנשים שעבדו שם, בטרבלינקה, וחזרו אל העיר, שהאנשים שמגיעים אל המחנה הזה, ברכבות, מופשטים מבגדיהם, ומכניסים אותם למקלחות. אני שמעתי עדות של יהודי שאמר שהוא ראה אנשים נכנסים למקלחת בלי כלום, הוא שמע צעקות ואז היה שקט. כשנודע לנו על טרבלינקה, היינו צריכים להבין שמחכה לנו אותו גורל, אך עדיין אנשים לא רצו להאמין, דיברו על גרמניה המתורבתת. היו לנו קרובים בוורשה, הם דיברו איתנו. שלחו לנו מכתב שאנחנו לא צריכים להאמין שסתם יוצרים בהלה, הם חשבו שנוסעים למחנה עבודה, היה כתוב "העבודה משחררת". אבל אנחנו ידענו.
הגטו הפתוח בסוקולוב פודלאסקי
בספטמבר 1942 התחילו לחסל את הגטו. הגטו היה קיים כבר שנה וחצי. כשהקימו את הגטו אנשים נאלצו לעזוב את בתיהם היפים וללכת לאזור נידח בעיר. בחדר אחד שוכנו 15-16 אנשים. היו מחלות מדבקות, כל יום נפטרו עשרות אנשים. אבי נפטר בתחילת 1942 מטיפוס. עשינו לו הלוויה: אחותי אמרה על הקבר: "אבא אנחנו עוד נקנא בך." במסע שורשים מצאנו את הקבר של אבא בבית הקברות היהודי. כאשר אנשים הבינו שהמצב חמור, כל אחד הכין מחבוא בבית. בבוידעם, קירות כפולים, במרתף, בור באדמה עם סגירה. כמעט לכולם היה מחבוא. אצלנו החיסול לקח חודשיים. בנובמבר עוד היו יהודים שלא חוסלו. אני הייתי ביניהם. היינו במחבוא, כמה פעמים תפסו אותנו ושיחררו. אחי אמר אנחנו משפחה, כל אחד ילך למקום אחר. בערב ראש השנה שמענו שעיירה סמוכה חוסלה, ידענו שהגיע תורנו. כולם ברחו לכפרים. אנחנו משפחה שלמה ברחנו לגויים. הז'נדרמרים ראו שאין יהודים, העיר ריקה. הם פנו לראש היודנראט נחום לווין ושאלו איפה היהודים? הם אמרו לו להחזיר את היהודים לעיר. חזרנו כולנו לקראת יום כיפור. למחרת בבוקר התחילו לחסל את היהודים.
חיה מתחילה לפעול, היא מנסה לברוח
אחי חיים קיבל כובע של שוטר מהבן-דוד, הוא הסתובב חופשי ברחוב, בינתיים, כל יום חשבנו שהמלחמה תיגמר. מרחוק שמענו יריות של הרוסים, זה חיזק את התחושה שהמלחמה עומדת לפני סיום. מאוחר יותר התברר שהיו התקפות ונסיגות והדבר נמשך זמן רב, כמה חודשים. אני ברחתי מספר פעמים וגם נתפסתי מספר פעמים. לא ידעתי איפה שאר המשפחה. כך התגלגלתי ממחבוא למחבוא . ברל'ה אחי הקטן היה במחסן אצל השכנים, אני שמעתי שיש מחבוא אצל זלמן, החבר שלי. זלמן כבר התחבא אצל גויים בכפר. ברחתי עם אחי ברל'ה אל משפחתו של זלמן, הם קיבלו אותי יפה, ושמרו עליי. שם נתפסנו כולנו ע"י הגרמנים, הוציאו אותנו מהבית. ישבנו על האבנים, 30 איש, ברחבת השוק של העיר, על-יד היודנראט, חיכינו שייקחו אותנו לטרבלינקה. מסביב היו גרמנים ואוקראינים. אני הצעתי לברוח, לא היה לי מה להפסיד, קמתי ואמרתי שעדיף לברוח אולי יירו בי וזה ייגמר. ברחתי לתוך בית, רחוק מן המגרש הזה. הגעתי לבית ממול. הכרתי את האנשים, הם הכניסו אותי לבית.
חיה עובדת במטבח בז'נדרמריה המקומית
יום אחד הגיעו שוטרים מהז'נדרמריה והוציאו את האנשים מן הבתים. הם עשו סלקציה. אותי לקחו ימינה ואת האחרים לקחו שמאלה. אותי לקחו ליודנראט. ראיתי עוד ארבע בנות נחמדות, השאירו אותי איתן. לקצין הגרמני קראו הוֹפֶּה, גרמני טוב?!, הוא לקח אותנו לעבודת ניקיון, עבדנו במטבח, בישלנו. בי הוא לא נגע. אחת מן הנשים מבוגרת יותר, היא הייתה נשואה, היא לקחה פיקוד על המטבח, נתנה לכל אחת תפקיד. לי היה תפקיד ללכת לקניות. הייתי הולכת לאזור הפולני. הקצין אמר לי להוריד את הסרט שהיה על היד. היו לי שלושה אחים במחנה עבודה, רציתי למות עם האחים שלי, שם היה אברום ינקל, שמעון, אריה. קיבלתי מהם מכתבים. אחי הציע לברוח לצד השני של נהר הבוג. שם, באזור הפולני, פגשתי יצ'קה ויסוצקה, היא שמחה שהיא ראתה אותי. שמחה שאני חיה. אמרתי לה שאני מביאה לה מזוודה של דברים טובים, ושאלתי אם היא יכולה להציל אותי. נתתי לויסוצקה את המזוודה. היא אמרה שהיא תשאל את הוריה ותבוא למחרת לשוק. למחרת היא הגיעה ואמרה שההורים שלה הסכימו להציל אותי. היא הזמינה אותי לבוא בערב, והבטיחה שאחיה ימצא לי מקום להסתתר מחוץ לעיר.
הכנות לבריחה
באותו יום, נובמבר, היה כבר קריר. לבשתי הרבה בגדים: 4 תחתונים, 2 זוגות גרביים, 3 מגפיים. לקחתי מן המחסן שני זוגות מכנסיים, היה לי מעיל חדש וחם. לפני היציאה הקצין הופה שאל אותי, מה קרה שכל-כך שמנת? אמרתי לו שקר לי. הוא שאל אם אני רוצה לברוח. כמובן שהכחשתי, לאן אני יכולה ללכת? במטבח עבדה איתי קרובה רחוקה, רציתי לקחת אותה איתי, היא לא הסכימה. אבל פחדתי שהיא תלשין. אמרתי לה שאם היא לא באה איתי אני לא בורחת. יצ'קה השיקסע, הבטיחה לעזור לי, אני התכוננתי, פיינה, האחראית על המטבח אמרה לי: למה את לא עובדת, תגשי למזווה ותוציאי משם נקניק. הלכתי למזווה ולא היה שם נקניק. פניתי לגרמני, הופה, ואמרתי לו שאין נקניק. הוא לקח אותי למחסן, המקום היה קרוב ליודנראט, ושני מטר מן השער של הגטו. השער היה פתוח. אני אומרת לו שאין נקניק, הוא פתח את המחסן ונכנס פנימה. אני במקום להיכנס למחסן יצאתי מהפתח לאזור הפולני.
הבריחה
יצ'קה הסבירה לי איפה הם גרים, אני לא ממש הבנתי, אמנם הכרתי קצת את העיר, אבל בחושך כל הבתים נראו לי דומים. לא יכולתי לשאול אף אחד כמובן. הלכתי בחושך. כנראה שאלהים הביא אותי לבסוף אל הבית שאליו הייתי אמורה להגיע. כשהגעתי הייתי כל כך נרגשת ומבוהלת. הם נתנו לי מיד מים. אחיה של יצ'קה, יאנק, חזר מן העבודה מאוחר יותר. כשהוא הגיע, הוא התרחץ, אכל ארוחת ערב והציע להסיע אותי לאזור הנהר. הוא לקח אותי לנהר על האופניים. אמרתי לו "יאנק, אל תיסע בדרכים ראשיות" והוא החליט בכוונה לנסוע בדרך הראשית. הגעתי לכפר, לא זוכרת את שמו. היה שם משק של פריץ אחד, היו שם יהודים שעבדו בשביל הפריץ. שם הייתי רק יום אחד. למחרת הגיעו הגרמנים לבית הפריץ וחיסלו את כולם. אני כבר לא הייתי שם עזבתי לבית המכירים של יאנק. הם העבירו אותי את הנהר, במקום לא רחב, חציתי את נהר הבוג בסירה. מהנהר התחלתי ללכת לכיוון דרוהיצ'ין. בדרך שאלתי מישהו איך מגיעים לעיר. הוא הסביר לי איך להגיע: בית קברות, יער, כובעים של חיילים וגטו. קרוב לעיר פגשתי איזה גוי, שאלתי על גולדשטיין, הוא אמר לי שגולדשטיין נמצא בגטו.
בגטו דרוהיצ'ין אצל משפחת קצבים
ראיתי את הגטו מגודר, עם חוטי תיל. אשה ראתה אותי ליד הגדר, היא הרימה את החוטים והכניסה אותי לשם. אני הייתי עייפה מאוד אחרי הליכה של 5 ק"מ מן הנהר. בעלה של האישה היה קצב. כעבור כמה ימים הגיע 50 עגלות על-יד הגטו. האיש שגרתי אצלו אמר, זה לא בשבילנו, זה בשביל תפוחי האדמה. אני כבר ידעתי שבאו לקחת אותנו. אמרתי שאם הייתי יודעת איך לצאת הייתי יוצאת לפני 5.00 בבוקר. בשעה 2.00 בבוקר קם הבחור ואמר אני מוכן להביא אותך לגוי שלי, ואני אחזור. הוא הביא אותי לגויה שגרה במרחק ק"מ מן העיר. שם הייתי רק ערב אחד. ב5.00 שמענו קריאות של הגרמנים: "כל היהודים לצאת" אנשים החלו לברוח מן הגטו. רובם נתפסו. אנחנו שהיינו מחוץ לגטו נאלצנו לברוח מן הבית שהיה קרוב מדי. הבחור עדיין היה איתי, הוא לא חזר לגטו: אבל אמר לי: " את לא כלה שלי, לא חברה שלי, אני עושה סוליות נעליים אני יכול להינצל לבד. הוא נעלם לי. רצתי רצתי, ואז שוב נכנסתי לבית טוב, כנראה מישהו שמר עלי. הגעתי למקום שנקרא קרוז'ניובקי ולמשפחה שנקראה ברבינסקי הם גרו לא רחוק ממקום שנקרא סקיווי מלה.
החיים בסְקיוי מָלֶה - שנה ששקולה לחיים שלמים – משפחת קרצ'בסקי המופלאה
לבית של משפחת ברבינסקי הגיע בחור ממשפחת קרצ'בסקי הוא היה חבר של הבת. שמו היה זנייק, הוא היה בערך בגילי, בן 22. הוא ראה אותי שם והאישה ביקשה ממנו שייקח אותי לביתם. משפחת ברבינסקי גרה בקרוז'ניובקי במן קולוניה של מספר בתים. היו להם שכנים והם חששו שהשכנים ילשינו. הבית של משפחת קרצ'בסקי היה במקום גבוה ודי מבודד. הבחור הלך לשאול את הוריו אם הם מוכנים לקבל אותי. הוא חזר למחרת ואמר שהוריו אמרו להביא אותי אליהם. כך שהיתי בבית משפחת ברבינסקי רק שני לילות. ויצאתי לדרך עם הבחור. חשבתי שהגיע מלאך מן השמיים, הוא אמר שהוא סיפר להורים והם הסכימו. אני הייתי צנועה, ואני חושבת שזה מה שגרם להם לרחם עלי. עברנו דרך יער. הלכתי עם בחור שאני לא מכירה. כשנכנסתי לביתם, הם נראו לי כולם מלאכים. קיבלו אותי מאוד יפה: "תשתי, תאכלי, את תהיי איתנו, נשמור עלייך. אין כבר יהודים. הם אמרו שהם הכירו את הוריי בסוקולוב. הגבר היה מגיע למסעדה של אבא בסוקולוב. התחלתי לחיות איתם. למשפחה היו 5 ילדים: זנייק- בן 22, כרוניה – בת 18, לוניה בת 14, טאג'יק-טדאוש היה בן 12, זבישק היה בן 6. כל בוקר התפללתי לישו, ובלב בכיתי על גורלי. הייתי מבית דתי. הם היו משפחה מהשלכטה הפולנית. הגברת אמרה לכומר שהיא מחזיקה יהודיה, אבל היא כבר לא יהודיה, היא מתפללת לישו. הם חשבו להפוך אותי לנוצריה. יום אחד בא הכומר בכוונה להטביל אותי, אך זה לא קרה, הוא לא נכנס הביתה כי היה איתו אדם נוסף. בסוף דצמבר היינו שרים שירים ליד עץ האשוח. האשה רצתה לקחת אותי איתה לכנסיה, אך אני החלטתי לא ללכת איתה. פחדתי שאפגוש שם במקרה אנשים שהכירו את המשפחה שלי מסוקולוב פודלסקי. במקום הזה לא היה לי מחבוא. ממש גרתי עם המשפחה. יצאתי יחד איתם לשדה, סרגתי להם סוודרים. אבל זבישק הילד הקטן של המשפחה היה יושב בתצפית, וכל פעם שמישהו היה מגיע הוא היה צועק לי חוביישה = תתחבאי. כשהייתי שומעת זאת הייתי נכנסת מתחת לארון. לפעמים אנשים נכנסו בפתאומיות כשניקינו נוצות של עופות. כשהגיע השכן הכניסו אותי מתחת לנוצות עד שהוא הלך. היה לי קשה, ולפעמים הם צחקו עליי. פעם הייתה אפילו סכנת חיים: באו הגרמנים פתאום, בדיוק אפו לחם, התנור עוד היה חם. דחפו אותי לתוך התנור, חשבתי שאני לא אצא משם. לא היה לי אוויר, ואז האימא פתחה את השיבר שהכניס לי אוויר לשם. ניצלתי ברגע האחרון. פעם אחת היה צריך להיות חיפוש. ראש הכפר הזהיר את כולם לפני החיפוש. אני יצאתי לאזור אחר, הייתי בשדה. פגש אותי ראש הכפר-סולטיס. הוא אמר לי: "את הבחורה שמדברים עליה בכפר, אל תדאגי אני לא אעשה לך כלום, אבל תיזהרי לך". חזרתי מהשדה מודאגת, והם אמרו לי: "חלה, אל תדאגי ראש הכפר לא יסגיר אותנו הוא לא יעשה שום דבר. פעם אחת היה מקרה שזנייק יצא עם העדר לבאר, השכר ידע שהגרמנים מגיעים לחיפוש בכפר והוא הזהיר את זנייק. הוא רץ הביתה והזהיר אותי. אני נמלטתי לשדות לכיוון היער. ישבתי ביער וחכיתי עד שהגרמנים עזבו. כל פעם כשברחתי מן המקום, מפני הגרמנים, חשבתי שזה הסוף שלי, הרגשה של מוות היתה באוויר כל הזמן. יום אחד חזרתי בשלג, ואני שומעת מישהו הולך אחריי בשלג, אני רואה סובייט גדול עם זקן שחור הולך אחריי. פחדתי ממנו דפקתי בדלת של קלינובסקי. הוא הכניס אותי פנימה. הסובייט הגיע אחריי ואמר לו: "תן לי את היהודייה". קלינובסקי איים עליו אמר שאין אצלו שום יהודיה, והצליח להבריח אותו. עד היום אני לא סולחת לעצמי שלא נכנסתי לבית של הילדים שלו, במסע שורשים להגיע לו תודה. אם הסובייט היה לוקח אותי אז, לא הייתי כאן היום. חוץ מן המקרים הללו, אפשר לומר שאצל משפחת קרצ'בסקי היה טוב מאוד. שנה שלמה הייתי שם מינואר 1943 ועד ינואר 1944. משפחת קרצ'בסקי נשארה כמו משפחה שלי, אחרי שהסתדרתי בארץ, התחלתי להתכתב עם זנייק קרצ'בסקי שלחתי לו גם חבילות מן הארץ. בחבילות היו תפוזים מישראל. הוא מאוד שמח, והתפלא שלא כתבתי קודם. הוא הזמין אותי לבא אליו להבראה. רשמתי את המשפחה ביד ושם, והם הוכרו כחסידי אומות העולם. המשפחה הגיעה לארץ לטקס ב"יד ושם". שתלנו עץ בשדרת חסידי אומות העולם, ונערכה לכבודם מסיבה.
מישהו שמר עלי ממעלה? – בכל פעם שהייתי בצרה מצאתי אנשים שהצילו אותי
יום אחד הגיעו למקום פרטיזנים רוסים, ואמרו למשפחה: "תנו לנו את היהודייה". זה הפחיד אותם. בינואר 1944 נאלצתי לעזוב את בית משפחת קרצ'בסקי, הלכתי ברגל, וקצת רצתי, והגעתי למקום טוב, ביישוב קרינקי Krynki, דפקתי בדלת של משפחת קוזלובסקי. לגברת קוזלובסקי היה address distole אצלה היה מעין שרות ידיעות לכל הסביבה, היא אספה עיתונים, שמעה רדיו, והיה לה ידיעות על התקדמות הצבאות במערכה. אל ביתה היו מגיעים בלילות אנשים מכל האזור לקבל ידיעות על המערכה. כשאני הגעתי היא הכניסה אותי לביתה, ואמרה: "בואי תכנסי הגעת למקום טוב, אלי מגיעים כל ערב אנשים אולי מישהו יקח אותך. באמת באותו ערב הגיעו כמה בחורים מכפרים בסביבה. ביניהם היה גם צבי קרמר שבא מהיישוב מקרקי Makarki . הוא ניגש אלי. אני ממש התלהבתי מן המראה שלו. הוא שאל אותי: "מאיפה את?" סיפרתי לו שברחתי מסוקולוב-פודלסקי ואני עכשיו לבד. הוא מיד הזמין אותי לבוא איתו. בשבילי זה היה ממש משהו להיאחז בו, חשבתי שזה יהיה מצויין אם יהיה לי חבר קרוב שישמור עליי. אבל הוא היה חייב קודם כל לשאול את האנשים שאצלם גר. באותו ערב עדיין לא הלכתי עם צבי. הוא הלך לשאול את המשפחה שאצלם הוא הסתתר במקרקי. צבי הגיע למשפחה הזו עם פרוץ המלחמה, המשפחה הכירה את משפחתו של צבי שגרה במקרקי לפני המלחמה כעשר שנים. אבל עברה לעיר סמיאטיץ'. כאשר פרצה המלחמה צבי חזר למקרקי למשפחה שהסכימה לקבל אותו אצלה. בערב שלמחרת חזר צבי לביתה של קוזלובסקי בקרינקי לקחת אותי.
אצל משפחת קופייץ במקרקי
בני משפחת קופייץ, משפחה מורחבת מאוד, קיבלו אותי יפה מאוד, כמו בת שלהם. כשהגעתי הם הכינו מסתור לי ולצבי, חפרו בור גדול מאוד מתחת למיטה של מניה. רוב שעות היום והלילה היינו במסתור הזה. גם הם חששו שימצאו אותנו. מפעם לפעם צבי יצא למשפחת קוזלובסקי להביא אוכל וידיעות. במקרקי היינו עד יולי 1944, עד בוא הצבא הסובייטי לאזור שלנו. הסובייטים הניסו את הגרמנים משם, ואנחנו החלטנו לחזור לסמיאטיץ. שם היו לנו בתים של משפחתו של צבי.
חוזרים לסמיאטיץ'
ביולי 1944 יצאנו לסמיאטיץ'. הגענו לבית של אחותו של צבי, מצאנו את הבית עומד כמו שהוא, ובתוכו אשה סובייטקה. היא התיישבה בבית. כשהגענו לשם אמרנו לה שזה הבית שלנו והיא לא יכולה לגור בבית הזה. למזלנו היא יצאה משם, ולא סירבה. גרנו בבית הזה כחצי שנה בסמיאטיץ'. באותה תקופה, היה מסוכן מאוד להזדהות בתור יהודי באירופה. עדיין לא הסתיימה המלחמה. יהודים שחזרו לערים שגרו בהם הסתכנו בהתנכלות התושבים שכבר התיישבו בבתיהם, מחשש שידרשו את בתיהם ורכושם חזרה. האנטישמיות באירופה הייתה מושרשת כל-כך שדמם של היהודים היה הפקר גם בחודשים הללו וגם מאוחר יותר עם תום המלחמה באופן רשמי, פוגרומים נערכו בקבוצות יהודים שחזרו לערים והאוכלוסייה לא נרגעה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה. לא ידעתי מה קרה עם משפחתי, חשבתי שאולי עוד אמצא מישהו מן המשפחה בסוקולוב פודלסקי והחלטתי להגיע לשם. לא סיפרתי לצבי על נסיעתי לסוקולוב פודלסקי.
הביקור בסוקולוב פודלסקי בתום המלחמה
אוגוסט 1944 המלחמה עדיין לא הסתיימה, אני נמצאת בסמיאטי'ץ, החלטתי לנסוע לסוקולוב פודלסקי לבד ללא בעלי, רציתי לדעת מה קרה בעיר. אולי נשאר מישהו מבני המשפחה וחזר הביתה. היו לי הרבה אחים. הייתי חייבת להגיע לשם. הדרך היחידה שמצאתי, הייתה לעלות על עגלה של הסובייטים ולצאת לדרך. הגעתי לשם, לא מצאתי אנשים מוכרים בשלב הראשון. אבל הלכתי לעירייה. הצגתי את עצמי בפני ראש העיר, הבת של פרלשטיין משה, אמרתי לו שהבית ברחוב פירצקגו 64 שייך למשפחת פרלשטיין. ראש העיר הכיר אותי, הוא אמר שהוא זוכר אותי. הוא נתן לי אישור שאני ממשפחת פרלשטיין. הלכתי לבית של המשפחה שלי, הבית שבו נולדתי, הבית שאבי בנה לאחר שזכה בלוטריה. נכנסתי לחנות הפירות, שם מצאתי את רצ'קו, הכרתי אותו, הוא היה אנטישמי ידוע. אמרתי לו שזה הבית שלי והוא צריך לשלם לי שכר דירה, וגם אמרתי לו שיש לי אישור שהבית שלי. הוא לקח מידי את הפתק, קימט וזרק אותו. אמרתי לו שקיבלתי את האישור מראש העיר. הוא הוציא את הפתק מן הפח, החזיר לי אותו ואמר שהוא לא ידע שזהו פתק מראש העיר. אבל אמר שהוא קנה את החנות מן הגרמנים, שילם להם כסף. אמרתי לו: "איך יכולת לקנות את הבית מן הגרמנים, יש לך אישור על כך מן העירייה?" הוא אמר לי: "כסף אין לי, אבל אם את רוצה את יכולה לקחת פירות". אחר-כך הלכתי משם חשבתי שהוא יכול היה להרוג אותי. הצטערתי על כך שהלכתי לשם והתחלתי להבין שזה מסוכן. החלטתי לא לחזור לחנות יותר. בכל עיר חבורות של אנטישמים התנפלו על היהודים שהעיזו לחזור לעיר. היו יריות והיו גם הרוגים אחרי המלחמה, איש לא רצה שהיהודים יחזרו וידרשו את הרכוש שלהם, זו הייתה הזדמנות להיפטר מהם סופית. כשעברתי ליד הבית שלנו עבר לידי המורה שלי לזמרה, הוא הכיר אותי. עבר לידי כאילו אינו מכיר אותי אבל שאל אותי בין השפתיים אם חברתי רבקה רוזן נשאר בחיים, הוא זכר אותה כזמרת טובה. הוא פחד שיראו אותנו מדברים. הייתה לי הרגשה מאוד לא טובה מן המפגשים האלה, זה שכנע אותי שאין לי מה לחזור לסוקולוב פודלסקי. כשחזרתי הביתה, סיפרתי לצבי על ביקורי בסוקולוב פודלסקי ואמרתי לו אנחנו צריכים לצאת גם מסמיאטיץ'. גם בסמיאטיץ' קרו כמה מקרים לא נעימים. הגיעו למקום בן ואב, הם דרשו חזרה את תחנת הקמח שהייתה שלהם, הם קיבלו אותה בחזרה, אבל בלילה דפקו בדלת אנשים, הם אמרו שהם מן המשטרה. הם ירו באבא, והבן הצליח לברוח מן המקום. אחרי ששמענו את הסיפור הזה החלטנו לצאת לישראל, כי היה ממש מסוכן להישאר שם.
יוצאים לדרך לארץ-ישראל
כבר בינואר 1945 עוד לפני סיום המלחמה. החלטנו לצאת לדרך. שמענו על הארגון של עלייה ב' שעוזר להעלות את היהודים לארץ-ישראל. יצאנו לכיוון לובלין. השארנו הכל. סגרנו אחרינו את הדלת ויצאנו בחשאי בלילה. במשך שנה היינו בדרכים. מלובלין יצאנו לאיטליה עם תעודות מזויפות כנראה ברכבת. עברנו דרך מספר מדינות, בכל מקום שהינו זמן מסוים עד שהתאפשר לנו להמשיך הלאה. נתנו לנו תעודות של אזרחי פלסטינה שחוזרים לישראל. הגענו לכפר איטלקי באזור נאפולי. קראנו למחנה "מחנה אסור" – אסור לשאול, אסור לדבר. במחנה הזה היינו חצי שנה. היו במחנה הזה הרבה אנשים. צבי קרמר היה פעיל בעלייה ב', הוא שלח קבוצות לישראל הוא ידע עברית ומהר מאוד הפך למנהל המחנה.
למעלה מ900 איש באניה קטנה שמספיקה בקושי ל600
בינואר 1946 האנייה עמדה לצאת לארץ ישראל, העלו אותנו על משאיות עם ברזנטים, כדי שלא יראו אותנו. נסענו כמה שעות עד שהגענו הגענו למקום שבו עגנה האנייה ראינו אוניה לא גדולה. האונייה הייתה מיועדת ל-600 איש. האנייה נקראה על שם אנצו סירני, חבר קיבוץ געת ברנר, אשר צנח בשנת 1944, במסגרת הצבא הבריטי בצפון איטליה, נשבה, והוא להורג בדכאו. שיירות של משאיות הביאו את המעפילים. ההעלאה לספינה נמשכה כמה שעות במקום קטן לא בנמל גדול, היום אני יודעת ששם המקום ואדו (Vado ). ב-9 בינואר 1946 בשעה 22.00 יצאה האנייה מסבונה לאורך החוף המערבי של איטליה, דרך מיצר מסינה (Messina ) האיר כרתים, כף מטפן (Matapan ) בדרום פלופונז, האי רוזוס, כף אנמור (Anamur) בחוף הדרומי של תורכיה,כף אנדריאס (Andreas) בצפון האיר קפריסין, ומשם דרומה לעבר חוף סוריה. באנייה הייתה צפיפות רבה, על סיפונה היו למעלה מ-900 מעפילים, הים היה סוער ולא היה מספיק מזון ומים. הבריטים גילו את האנייה והשתלטו עליה קרוב לחוף. המשחתות הבריטיות אילצו את הספינה להפליג איתם לנמל חיפה. המעפילים הורדו בנמל חיפה והועברו לעתלית.
הגענו לחוף מבטחים
הספינה הגיעה ב-17.01.1946 אנחנו היינו הקבוצה הראשונה שנשלחה למחנה עתלית. שבועיים היינו בעתלית ואז שיחררו אותנו. בתחילת פברואר עם השחרור מעתלית, יצאנו למצוא את גדליה אחי. הוא הגיע לישראל לפני המלחמה והוא גר בשכונת מחלול (במקום שבו נמצאת ככר אתרים כיום). לאחר כמה זמן שגרנו אצלו. קנינו צריף בשכונת מחלול, מקרייזלר הספר, במחיר של 300 לירות. בצריף היה חדר אחד עם הול קטן. אני השכרתי את ההול תמורת 2 לירות לחודש. בצריף הזה גרנו משנת 1946 ועד 1952.
צבי החל לעסוק בבניין, הוא עבד אצל בן עיר שלו כפועל. ובשנת 1957 הפך לעצמאי. בשנת 1952 קנינו את הדירה בתל-אביב רחוב אלחר
יזי 4, מקום נחמד ושקט. בדירה הזו גרתי משנת 1952 עד שנת 2009.




אין תגובות:

פרסום תגובה